אריאל שטיין
אב לשלושה. עוסק בחינוך ובכתיבה.
arieehk@gmail.com
בבת אחת, בשניה של השלכת אחריות כל כך כבדה על כתפיו, קורס עולמו של הגבר. כל הביטחון העצמי, התחושה שהכל תחת שליטה, של חוזק ועוצמה, נעלמים כלא היו באותו רגע שבו מוכנס גבר לתוך טריטוריה לא מוכרת לו ושהוא אינו מורגל בה.
"מה כבר יכול להיות?!" חשבתי לעצמי. "סך הכל לבלות קצת עם ילדי. זה יכול אפילו להיות כיף! וחוץ מזה – אשתי עושה זאת כל יום ומכאן שזה לא משהו שאמור להיות קשה מדי," הרגעתי את עצמי ובלעתי וליום קטן להרגעת דפיקות הלב.
הדלת נסגרה ואני נותרתי עם ילד פצפון במקום קטן וסגור. רק אני והוא.
וזה לא שאני אבא שלא משקיע בילדו ולא מבלה איתו זמן איכות. אבל זה בדיוק העניין: הזמן שאני איתו הוא על פי האיכות שמתאימה לי. אני קובע מתי, כמה זמן ובאיזה אופן נעביר יחד את הזמן. אבל עכשיו אני על תקן אמא לזמן ממושך וזה אומר שלא אני קובע את הכללים.
"טוב" חייכתי אליו, "שחק. אני פה אם אתה צריך משהו," אמרתי בליווי תנועות ידיים ששולחות אותו לחדר לעשות את מה שהוא אמור לעשות.
התיישבתי על המחשב. לרגע שרר שקט שגרם לי להשתעשע ברעיון שאולי עוד יהיה לי בסופו של דבר זמן שקט ורגוע לעצמי.
"אבא," נעמד לידי הקטן, " לשחק."
"בסדר, מותק. שחק ואבא תיכף מגיע," פטרתי אותו.
"אבא," התעלם ממני ומשך את ידי, "לשחק."
"תשמע חמוד, "עצרתי לרגע והסברתי לו, "כרגע אבא באמצע משהו.עוד מעט אני אסיים ואבוא, בסדר?"
שיחה מגבר אל גבר!
אבל מולי עמד ילד בן שנתיים ולא גבר בן שלושים. הוא בהה בי, תפס את ידי ושוב: "אבא, לשחק."
"בסדר, בסדר", קמתי ממקומי והצטרפתי אליו בחוסר חשק. מכירים מישהו המתמסר עם חשק לעבודות בכפייה?
בחדר חיכתה ערימה של אבני לגו והילד הקטן והחמוד שלי ( באמת!) התיישב ושחק בהן.
קמתי מהר והבאתי ספר. "טוב, שחק. אבא פה".
"אבא, לשחק" לא ויתר.
הוא לא ויתר כי אני התקוממתי. מה לא עשיתי כדי להתחמק! שחקתי אתו קצת ואז עזבתי לרגע. הלכתי למטבח למזוג לי כוס מים, עניתי לטלפון, סדרתי את המדפים, עברתי על החשבונות. כלום לא עזר! לא הספיקה לו נוכחותי בחדר. הוא דרש שאשחק אתו, שאהיה פעיל.
ואז נפל לי האסימון: אני מוציא הרבה יותר אנרגיה על להתחמק מלהיות אתו מאשר הייתי מוציא אם פשוט הייתי משחק אתו!
החלטתי להיות אבא משקיען. עזבתי הכל והקדשתי לו זמן איכות אמיתי. רק אני והוא. אפילו נכנסתי לקטע, אפילו נהניתי.
אבל אין שלווה בעולם הזה. והרגע שבו נדרשתי להחליף חיתול הגיע. נראה לי שגם הוא זיהה שאני מסתייג, אבל בעיניו הקטנות ראיתי שלא ממש ברור לו למה אני מתנהג כאילו הייתי בגילו ולמה אני עושה כזה סיפור מכל דבר. הוא שלח אלי חיוך קטן של עידוד. של "עזוב, זה כלום. אמא עושה את זה בלי בעיות. גם אתה תסתדר."
ואז הוא רצה לאכול ולשתות ולהחליף משחק ולרדת למטה. והסלון - שכשאשתי בבית נשאר איכשהו מסודר תמיד - הפך בשניות לבלאגן אטומי. מה אומר, פשוט לא הצלחתי להשתלט גם על הצורך להיות אמא וגם עוזרת.
ואז היא חזרה וחייכה בהכרת טובה ולא אמרה דבר על הבלאגן האטומי, והילד אפילו לא התלהב במיוחד מזה שחזרה, משמע: היה מבסוט איתי.
והבנתי שנתנה לי הזדמנות לבלות זמן איכותי אמיתי עם בני ושזו היתה חוויה חשובה עבור שנינו.
" היה כיף," אמרתי לה. "מתי את רוצה שאעשה זאת שוב?"
היא צחקה. גם היא לא לקחה אותי ברצינות.
