אני אמא טובה

אלה
אמא ל3 קטנטנים
עובדת מהבית בחצי משרה

אני אמא טובה. מאד משתדלת בכל אופן. אני מרימה את התינוקת שלי (מימי בת 7 חוד', נעים מאד) גם כשהיא לא בוכה/רעבה/לא נקיה.
אני מודעת לחשיבות המגע בתינוקות. לכן זה בא לי בהפתעה.
יום בהיר ויפה היה זה כשלפתע צדו עיני מאמר אמהי. "הו, חשבתי לעצמי זה ישפר אותי".  וקראתיו בשקיקה.
זה היה הזמן שהם הגיעו, גדולים מכוערים ורעים, הם פתחו בשקט את דלתות חדרי לבבי, בעוד אני קוראת בכונה מרובה. הם הכונה ליסורי המצפון המתועבים, שאוכלים בי כל חלקה טובה וגורמים לי להיראות בעיני עצמי כמו המכשפה הרעה מהמערב.
האשה שכתבה הייתה מאד בטוחה בעצמה והיא ספרה שחייתה 5 ש' מחייה לסירוגין בין האינדיאנים. היא כתבה שהתינוקות המערביים (התינוקות שלנו) סובלים מאד לעומת חבריהם המלוכסנים. האנדיאנים, שמנה לב, מגדלים את התינוקות שלהם על הידיים בחודשי חיהם הראשונים, הם צמודים לגוף האמא במנשא 6 עד 8 חודשים(!) ולא מונחים על משטח אף לא לרגע.
ולכן וכאן באה רשימה: הם הרבה יותר רפויים, רגועים, אין להם כאבי בטן והם גדלים להיות ילדים צייתנים(!)
כך היא טוענת שתינוק צריך לגדול, על הידיים ורק על הידיים, אחרת הםמש מסכנים ומפתחים חסכים.
אנחנו, היא בזה, זורקים את התינוקות מהעגלה ללול מהלול למיטה וחוזר חלילה, כשכל מה שהם משועים זה על הידיים.
דמעות סימאו את עיניי, איך לא חשבתי על זה בעצמי? גיששתי אחר התינוקת שישבה רגועה לידי בעגלה, שלפתי אותה מיד, חבקתי אותה ולחשתי באוזניה כי מעתה היא תהיה רק על הידיים.
עברו 10 דקות.
השולחן של המחשב נראה כאילו דרסה אותו משאית.
הקטנטונת יושבת ,שולחת ידיים ובודקת כל דבר באופן בלתי הפיך.
לילה.
אני מנסה להירדם. אך יסורי המצפון יקחם האופל לא מניחים לי. "מי יודע איזה נזק בלתי הפיך נגרם לגדולים יותר שלא גדלו כל היום על הידיים? איך תתקני"? הם לוחשים בקול צורמני. "אבל" עניתי להם בקול קטן "א"א כל הזמן על הידיים , זה קשה ויש בית לנהל"
"יופי" רעם יסור מצפון אחד גדול, שמן ומכוער "יש לך תירוצים גם".
שתקתי. מי אני שאתוכח עם יסורי המצפון, הם, שועלים ותיקים וערמומיים שכמותם, יותר מנוסים ממני.
עברו מס' ימים ואז כמו שה' שלח לי את הדילמה, הוא שלח לי גם את הפיתרון.
יום אחד נסעתי עם מימי להרבה שעות, מהצהריים עד הלילה.
אתא לילה, מימי כבר הייתה עייפה ולא רגועה אחרי כמה שעות בסלקל ועל הידיים. היא הייתה עצבנית ממש, אז אמרתי לעצמי, כמובן, אקח אותה על הידיים והיא תירגע, כמו שהורתה הגב' מהאנדיאנים, כל מה שהם צריכים זה על הידיים. הרמתי אותה אבל היא לא נרגעה, התפתלה ובכתה. ניסיתי לרדים אותה על הידיים אבל היא לא נהנתה.
או אז היה הרגע שהבנתי. מימי רוצה את המיטה שלה, להניח את גופה על המזרון הישר ולהתמתח קצת.
הגענו הביתה, דבר ראשון הנחתי אותה במיטתה וצפיתי. היא חבקה ממש את המזרון הניחה את ראשה, חייכה לעצמה, עצמה את עיניה ונרדמה. תשושה אבל רגועה.
מה קורה כיום?
כיום אני אמא טובה. מאד משתדלת בכל אופן. אני מרימה את התינוקת שלי על הידיים גם כשהיא לא בוכה. כן, המגע בתינוקות מאד חשוב.  אני מלטפת, מחבקת, מנשקת. שרה שירים ולוחשת לה מילות אהבה.
אה כן, יחד עם זאת גם מניחה אותה במיטה, בלול ובעגלה.

שמירה על המשקל בחורף

חשיבות הפעילות הגופנית לאחר הלידה

בלינצ'עס גבינה מדהימים