הזמינו אותנו לשבת!!!
מלי גרין
אמא לעשרה
עובדת במשרה מלאה
"התקשרתי כדי להזמין אתכם לשבת", כך התחילה השיחה הגורלית,שיחה שעתידה לשנות את פני ההיסטוריה המשפחתית שלנו.
"עם הילדים?" הקשיתי.
"אלא מה חשבת?" היא התגלגלה מצחוק וכשהיא צוחקת כל העולם צוחק, מן צחוק בריא ומתגלגל.
רגע, אולי היא צוחקת עלי???
"כאילו, בעלי אני והילדים?" שאלתי.
"תגידי, לא שמעת את מה שאמרתי, אתם מוזמנים לשבת, את בעלך והילדים". רוחי כמעט התרגזה.
"אוקי, תני לי לעכל את החדשות המסעירות", עניתי לה בזהירות ומיהרתי להתנות איתה תנאי.
"בתנאי שאני מביאה איתי את האוכל". סיימתי בתרועת ניצחון.
"את שפויה? הזמנתי אותך לשבת, הזמנה שכוללת פנסיון מלא", היא נשמעה רצינית לגמרי.
בתוך דקות ספורות השמועה עשתה לה כנפיים.
"הזמינו אותך לשבת?" תגובות שמקורן בחוסר אמון מוחלט מצד כל הנוגעים בדבר.
החברות פערו פה, הדודות אפילו לא התביישו להסתיר את האמת, הן אפילו לא חולמות להזמין אותי עם הילדים לשבת.......
התגובות גרמו לי להתחבט קשות, איך נעניתי להזמנה שלה, המסכנה תעמול שלושה ימים ולילות כדי להתכונן ועוד שלושה ימים ולילות כדי לשקם את ההריסות.
החברות שלנו חשובה מדי בכדי שאהרוס אותה בהינף שבת אחת.
בלילה אחזו אותי ביעותי שינה, ראיתי את הילדים שלי מטפסים על הקירות, תולשים את העציצים ממקומם, זגוגיות מתנפצות לכל עבר. ראיתי את רוחי חברתי ובעלה רצים ברוב אימה כדי למצוא מקום מסתור.
כשקרני שמש ראשונות של בוקר נראו עם שחר מיהרתי להתקשר אל רוחי.
"תשמעי, תודה על ההזמנה, אבל לא תודה".
"מה זאת אומרת לא תודה, הסלטים כבר במקרר, החדרים מאורגנים...". קולה השליו העלה את האפשרות הבאה: "חלומות שווא ידברו!"
גם הבעל שלי שאל אותי עשר פעמים אם אכן הזמינו אותנו לשבת.
"את בטוחה?" דה ז'ה וו, הוא חזר על המלים שלי כהד.
"כן, אתה לא מאמין, הם באמת רוצים שנבוא".
לאחר שעברנו את המשוכה הראשונה, לא נותר לנו אלא להמשיך הלאה, איך אורזים? מה אורזים?
כמה בגדים?
כנראה שלא הזמינו אותנו לשבת זה עשור.......
טלפונים הלוך ושוב, להביא שקי שינה? שמיכות? מצעים? (התשובה לא ולא ושוב פעם לא, פשוט תבואו!)
דיוני צמרת ברומו של עולם, כמעט ושכחתי ללכת לישיבת מערכת שנקבעה לאותו שבוע. כל כולי הייתי מרוכזת במשימה ושמה: הזמינו אותי לשבת!
"רוצים לנסוע לשבת לרוחי?" חקרתי את הילדים.
"כן, בטח", ההתלהבות דברה מגרונם.
"אוקי, אם אתם רוצים לנסוע אז בבקשה לארגן את החדרים "פיקס" תחשבו על זה, נחזור במוצאי שבת לבית מסודר", ניסיתי לשכנע אותם, דווקא הטיעון השני לא דיבר אל ליבם של הילדים, הטיעון הראשון עבד מהר יותר משחשבתי.
היום הגדול הגיע, יום שישי.
שוב מרתון של דיונים מה קונים למארחים? זר פרחים, ירד מהר מן הפרק, עלוב מדי.
גלגל הצלה אולי? למה לתת להם רעיונות.
וכך עם קערה מרשימה עמוסה בפירות אקזוטיים (הרעיון של הבעל) ועוגת גבינה משובחת (הרעיון שלי) יצאנו לדרך.
"אז מה את אומרת נצא לעיר?" הבעל העיר אותי ביום שישי בבוקר מוקדם.
הילדים שבחופשה עדיין ישנו במיטות.
"ניקח את הקטנים ונצא".
"יום שישי היום לא?"
"נכון, אבל שכחת, השבת אנחנו מתארחים".
יצאנו , שתינו קפה, קנינו סוף סוף את החלק שחסר לבלנדר ורצינו לספר לכל העולם כי השבת אנחנו מתארחים.
נדלג על שלב האריזה והנסיעה. (שלב שהסתיים בהכנת "שקית לכל ילד")
החששות שהציפו אותי במשך השבוע נמוגו מול מציאות מפתיעה.
רוחי כבר חכתה לנו, הבית מצוחצח, החדרים מאורגנים. והילדים? אין לי אפילו מלים שהמקלדת תוכל לתאר.
"נופת צופים".
בחלום הכי ורוד לא יכולתי לצייר תמונה ורודה יותר.
הם פתאום הפכו לחבורת ילדים מנומסת, ללא טריקת דלתות, ללא כוסות מיץ שנשפכים לכל עבר, הגדולים לא התערבו בשיחות של המבוגרים, הקטנים לא בכו ולא יללו, כולם ותרו לכולם.
נס גדול היה פה?
זה לא רק האוויר הצלול של הישוב עפרה, עצי הנוי והפרי שניבטו מכל פינה אפשרית.
אי אפשר גם לתלות את השבת המקסימה שעברה עלי באחד החדרים בביתם של המארחים שלנו שהוסב לחדר משחקים עבור הנכדים שלהם שמגיעים באופן קבוע.
גם לא באוכל הטעים והמקורי שהוגש בכל ארוחה. (והוא היה טעים ומקורי..........החל בסלט קינואה וכלה בחזה עוף טבול ברוטב בוטנים)
את הנס תליתי ברוחי ודני המארחים שלנו.
הסתכלתי מהצד וראיתי את היחס שלהם לילדים.
הם לא ראו בהם מטרד! או איום, הם ראו בכל אחד מהם אישיות, דני ישב ושיחק איתם ודיבר איתם, עד שלא היה להם צורך להודיע על קיומם.
ואולי כאן טמונה התשובה האמיתית.
גם אנחנו צריכים ללמוד "לארח" את עצמנו, את הילדים שלנו. להפסיק לפחד מהחופש, להפסיק לפחד מהחגים, להפסיק לפחד מהילדים. אם נפסיק לפחד מהם, באופן טבעי הם ירגישו בטוחים, הרגשה בונה, המעגל ההרסני של ילדים, רעש, הרס, ייעצר באחת.
היה שווה לי לנסוע עד עופרה כדי ללמוד את השיעור החשוב הזה.
תודה לכם רוחי ודני.