"בכאילו"

אלישבע, "אמא בריבוע"
(אמא לשניים)

שעת צהרים מאוחרת, הילדים משחקים למרגלותיי ואני שרועה על הספה באפיסת כוחות – הלילה הם התעוררו פעמים רבות מהרגיל. ואז פונה אליי שרה אמונה, הגדולה, ומבקשת: "רוצה טיול, ללכת לגן שוּעִים (=שעשועים)".
ואני כל-כך עייפה, וחם כל-כך בחוץ, ממש אין לי כוח לקום ולהתלבש, להוביל את העגלה עם הקטן בפנים והגדולה מעל על הגגון, אומרת לה (משתדלת בחיוך): "היום לא הולכים לגן שעשועים. אולי אחר-כך."
"רוצה גן שוּעִים!" רוקעת הילדה ברגלה וכבר מאיים קולה לפרוץ בבכי.
"את יודעת מה," אני ממהרת לומר, "תדמייני כאילו את בגן שעשועים. הנה, בואי תעלי על הספה, והנה מגלשה" – אני מראה לה כיצד אפשר להתגלש מראש הספה אל כריות הישיבה – "ועכשיו גם נדנדה בכאילו, "אני מושיבה אותה לידי ומנדנדת אותה מצד לצד. עד מהרה קולטת הילדה את העיקרון, וכבר מנדנדת את גופה מצד לצד ו"מתגלשת" על הספה לסירוגין. הקטן מצטרף גם הוא למשחק בשמחה, ואני זכיתי בעוד שעה של מנוחה בזכות משחק ה"כאילו".

השעה 7:30 בבוקר ואני ערה, מנסה לטשטש את סימני העייפות מעיניי, תוך כדי מרדף החלפת טיטולים לקטנים.
ואז שוב מבקשת הגדולה: "רוצה 'הִתקשר לדודים!" ואפילו מביאה לי את שפופרת הטלפון כדי שאבצע את בקשתה.
ואני מגחכת בלבי – בשעה זו בחופש הגדול אחיי הצעירים – הם הדודים האהובים של בתי – בודאי עוד נוחרים בשנתם שהחלה בשעת לילה מאוחרת. ודאי שאין הם במצב של דיבור עם אחייניתם – אהובה ונערצת ככל שתהיה.
"את יודעת מה," אני אומרת לה ומגישה את הטלפון לאוזנה, "בואי תדברי עם הדודים בכאילו."
והקטנה, שמחה ומאושרת, מחייגת מספר דמיוני וכבר "משוחחת" עם דודיה ומספרת להם את כל קורותיה, החל מ"המטפלת" (שאליה כבר לא הגיעה מספר שבועות, כי חופש עכשיו) ועד גילה המדויק ("בת שָתָיִים וחצי!").
אל דאגה, היא עוד תדבר היום גם "באמת" עם הדודים, אך אני חושבת שהיא נהנית לא פחות גם מה"כאילו".

שבת בבוקר. אבא עוד לא חזר מהתפילה והשולחן כבר כמעט מאורגן, כששוב באה אליי ילדתי הגדולה עם בקשה מוכרת: "רוצה דודו!" היא מתכוונת לסדרת הסרטים האהובה "בגן של דודו", בה היא אוהבת לצפות כמעט כל יום, רוקדת לצלילי השירים ומנסה גם לשיר אותם בעצמה. מבחינתה של בתי השם הנרדף למחשב הוא "דודו".
כמו תמיד בעת כזאת עניתי לה: בשבת לא רואים דודו. דודו ישן עכשיו."
אך הפעם היא מתעקשת: "רוצה דודו!"
"את יודעת מה," אני מציעה לה מיד, "בואי נשיר ביחד את השירים של דודו." ולפני שתספיק להתנגד אני פותחת בשיר הראשון: "היה קל כנשר..." עד מהרה נוצר בחדר ריקוד מאולתר, שגם יעקב הקטן מצטרף אליו בזחילה.
כשאבא הגיע מבית-הכנסת הוא מצא מולו סרט "דודו" שלם – בכאילו. הוא הצטרף לחגיגה, ובאותו בוקר שבת כמעט ושכחנו מהסעודה.
מה שאני תוהה כרגע האם משחק ה"כאילו" הזה יחזיק מעמד גם בשבתות אחרות, או שאולי אצטרך להמציא פטנט חדש?
בינתיים אני הולכת "בכאילו" לנוח. אני צריכה להתכונן לבקשה הבאה של הבת הגדולה שלי.