שווה בכל מצב/אולי מחר (ב)

סגרתי את הדלת, דפיקות הלב שלי מואצות, בוקר מטורף עבר עלינו.
 "הצלחתי להוציא אותם בזמן", מלמלתי לעצמי, שכחתי להפעיל את השעון המעורר, התוצאה: קמנו מאוחר.  הילדים יצאו, הכנתי לעצמי כוס קפה, והתיישבתי בכבדות על הספה. סיקור עין מרפרף הזכיר לי את  הר כביסה  שמחכה בסבלנות שאקפל אותו. צלצול טלפון קטע את חוט המחשבות.
"הלו", עניתי.
"היי  מה נשמע?" קולה של מלי נשמע מעבר לקו.
"נושמים", עניתי ובו זמנית החלטתי להתחיל בקיפול הכביסה תוך מחשבה כי אנצל את זמן שיחת הטלפון לעשיית דבר מועיל.
"יש לי הצעת עבודה בשבילך", לקולה מתלווה נימה של התרגשות.
 "גיסתי עובדת בחנות בשם "תינוק לי", המשיכה מלי לספר לי.
 "והיא סיפרה לי שמחפשים מוכרת".
"מוכרת!!", חשבתי לעצמי "אין לי ניסיון ואני לא בטוחה שזה מתאים לי".
"תודה, אבל לא נראה לי מתאים", עניתי באכזבה, חשבתי שהיא עומדת להציע לי עבודה מעניינת יותר.
"כדאי לך, גיסתי אמרה לי שזה חנות קטנה ונחמדה לבגדים ולמוצרי תינוקות, ובנוסף העבודה אינה מתישה", היא ניסתה לשכנע אותי .
"רישמי את מספר הטלפון ותחשבי, אם תחליטי שזה קורץ לך, התקשרי להציע את עצמך, אני חייבת לנתק, עבודה רבה מחכה לי,  יום טוב תודיעי לי ביי", ניתקתי את הטלפון, בהיתי במספר שמלי נתנה לי: " אולי כדאי לי לנסות?" חשבתי "הכנסה נוספת רק תועיל למצבינו הכלכלי, ואולי אגלה הנאה בעבודה".
לאחר התלבטויות רבות החלטתי לנסות, חייגתי למספר ואישה בשם רחל קבעה לי ראיון.
"מחר בעשר בבוקר?"
"סגור", השבתי ..
הכנתי ארוחת צהרים והילדים חזרו וביחד איתם שמעתי את קולו של אלי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי מופתעת, בדרך כלל אלי  מלמד עד חמש כל יום ולאחר מכן הולך ללמוד וחוזר בשמונה בערב  הביתה.
"היום ראש חודש חוזרים מוקדם, שכחת?" צחק
"זה אומר שחיים בדרך הביתה", אמרתי, והגשתי את ארוחת הצהרים על השולחן, קולות הילדים נשמעו, אסתי לא הפסיקה להתלהב ולדבר  על הנעלים החדשות שיש לחברה שלה מירי: "הן בצבע ורוד והן כל כך יפות, אני רוצה שתיקני לי",
"נחשוב על זה, עכשיו תאכלי, האוכל מתקרר", אני עונה.
"שלום", צליל קולו של חיים בן התשע נשמע וביחד איתו קול חבטת הילקוט שלו על  הרצפה. "שלום, היום סיימתם מוקדם", קיבלתי את פניו בחיוך קורן.
"אמא לאחר האוכל, אני יכול ללכת לחבר שלי אהרון", שאל חיים ברגע שנכנס למטבח.
"אם אמא שלו מרשה, התשובה חיובית", נעניתי בחיוב.
לאחר הסערת הצהרים כשהילדות הלכו לשחק בחדר וחיים הלך לחברו, יכולנו אלי ואני לדבר בשקט.
"מחר יש לי ראיון עבודה", הודעתי לאלי בשלוה.
"באמת?!, יפה איפה?",שאל כשחיוך מרוח על פניו.
"בחנות לתינוקות", עניתי.
"תעבדי בתור מה?" שאל, לא מבין והחיוך לאט לאט ירד.
"איזה עבודה עובדים בחנות?" שאלתי.
"מוכרת!?" שאל/ ענה מופתע.
"אתה חושב שמתאים לי", התייעצתי איתו.
"אני לא יודע את צריכה לדעת?" מצליל קולו אפשר היה לנחש. כי הוא נמנע בחשש מלענות לי.
"אני לא בטוחה אני אנסה, מקסימום אפרוש", חייכתי אליו.
"שיהיה בהצלחה", אמר "עכשיו אני הולך לנוח, פעם בחודש, בימי ראש חודש התענוג הזה מתאפשר לי, אני רוצה לנצל את זה", אלי התרומם מכיסאו ויצא מן המטבח.
בערב התקשרתי למלי, וסיפרתי לה
"תמיד כדאי לנסות", עודדה אותי, "את צודקת", עניתי סגרתי את הטלפון והתכוננתי לשינה, נכנסתי למיטה ומחשבה אחת מלווה אותי אל עולם השינה:  אולי אבל רק , אולי מחר אהיה אישה עובדת".

שושנה הימל
אמא לשניים

המשך יבוא...