שווה בכל מצב/ראיון מוצלח העבודה פחות (ג)

נכנסתי לחדרי, על הכיסא  נחו  הבגדים שהכנתי יום קודם לקראת הראיון.
"מה מתאים יותר לראיון", מלמלתי לעצמי, החצאית הכחולה קסמה לי יותר.  החצאית הכחולה הקצרה עם חולצה מכופתרת לבנה מצאה חן בעיני, מספר רגעים לאחר מכן מול המראה, המראה שניבט לעבר לא מצא חן בעיני.
"נראה כאילו התלבשתי לראש חודש בבית הספר יסודי", גיחכתי לעצמי, והחלפתי מיידית לחצאית החומה דגמ"ח עם חולצה ירוקה.
"לא תזיק לי דיאטה מהירה", אמרתי לעצמי בעודי מתאפרת מעט לכבוד המאורע החשוב, הטלפון צלצל.
"הלו", עניתי בקול ממהר
"דיני מה שלומך?" קולה של אמא נשמע מעבר לקו.
"ברוך ה'", עניתי קצרת רוח.
"את מגיעה אלינו לשבת?" שאלה.
"לא בטוח, אמא אני צריכה לדבר עם אלי, אתן לך תשובה היום בערב בסדר", הבטתי בשעון אני אמורה להיות בחוץ .
" אוקי, מה שלום הילדים?" שאלה כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם, האמת מדוע שלא תחשוב כך, אני כל יום בבית ויש לי זמן פנוי לדבר בבוקר כל עת שמתחשק לי.
"הילדים מתוקים, אמא אני צריכה לצאת אני מצטערת, אתקשר אליך שאחזור", אמרתי בהתנצלות.
"לאן את יוצאת אם אפשר לשאול?" בקולה סימן שאלה.
"יש לי כמה סידורים", עניתי אין בדעתי לשתף אף אחד עדיין, עד שהעניין יסגר, אין לי את הכוח לשמוע את תגובות המשפחה "שמעתי שהלכת לראיון לנסות להיות מוכרת", התחלתי לדמיין בעיני רוחי את תגובות משפחתי והחשק ממני והלאה.
"להתראות דיני, אל תשכחי להודיע לי לגבי שבת היום בערב", הזכירה אמא.
"להתראות", עניתי בחיפזון וניתקתי את הטלפון, לקחתי את התיק ויצאתי מן הבית.
לאחר נסיעה קצרה הגעתי אל היעד המבוקש. אישה בשנות הארבעים לחייה קידמה את פני.
"קבעו לי ראיון עבודה", אמרתי לה. .
"את דיני ודקר?"
"כן".
"בואי אחרי", היא הובילה אותי למשרד של החנות, ליתר דיוק לעבר  כוך קטן נקי ומסודר.
"את יכולה לשבת", הצביעה על הכיסא שעמד לצידי, התיישבתי באי נוחות והראיון החל.
"את יכולה להתחיל היום?" שאלה בסיום הראיון.
"היום", נלחצתי, לא התכוננתי.
"כן לשעתיים, עד השעה אחת, אני מבינה שאת צריכה להיות בבית באחת וחצי", ענתה בעודה קמה ומסמנת באצבעה שהראיון תם ואנחנו יכולות לחזור לחנות.
"בסדר", עניתי בחוסר ברירה, לא תכננתי שהיום אתחיל לעבוד.
היא הסבירה לי פחות או יותר כיצד משתמשים בקופה ," מקווה שתסתדרי", אמרה ולקחה את תיקה ופנתה לכיוון היציאה.
 "אה, שכחתי במגירה הראשונה יש חוברת עם המחירים, אם לא כתוב על אחד הבגדים השתמשי בחוברת, כתוב שם מאד ברור", וחיש נעלמה מן האופק.
נשארתי עומדת מביטה בחנות, היו שם בגדים מכל מיני צבעים חלקם יפים וחלקם איני מעלה על דעתי שמישהו יקנה לילד שלו דבר כזה, בעודי מהרהרת נכנסה אישה צעירה עם תינוק בעגלה.
"שלום, צריכה עזרה?" שאלתי כמו מוכרת אמיתית.
"בינתיים לא, אני מסתדרת", ענתה בחיוך.
לאחר כמה רגעים ראיתי שהיא מביטה בשמלה כחולה.
"כמה היא עולה?"
"התקרבתי לעברה, חיפשתי מחיר על תווית הבגד,לא מצאתי".
"המתיני רגע,אבדוק", אמרתי "מקווה שאמצא", חשבתי לעצמי.
 "על הבגד הראשון", התלוננתי ביני לבין עצמי, רפרפתי בין הדפים היו כתוב שם מאות מחירים, חיפשתי לפי שם החברה.
"טוב, לא נורא", אמרה האישה מביטה בשעונה, אין ספק, היא ממהרת.
"לא, חכי, הנה אני כבר אמצא", קראתי לעברה, לרוע המזל, גם כעבור מספר דקות לא מצאתי את מחירו של הבגד.
"אני אחזור, אני חייבת ללכת", אמרה שוב.
"אני מצטערת, פשוט היום הראשון שלי פה", אמרתי בהתנצלות.
"לא נורא, בהצלחה בעבודה", היא הפגינה הבנה ויצאה מן החנות.
הבטתי בשעון נשאר בדיוק עוד שעה "דווקא נחמד פה", חלף במוחי המחשבה אך הנחמד לא ארך זמן רב מכיוון שהתקרית של המחיר חזרה על עצמה שוב, רק עם אישה פחות לבבית אפשר לומר עצבנית.
כשהתנצלתי שזהו  יומי הראשון, לא עניין אותה במיוחד, ראיתי על פניה חוסר סבלנות ושמעתי אותה מסננת בין שיניה: "אני לא מבינה למה מעסיקים נשים כאלו..." חשבה שדיברה בשקט, אבל  שמעתי מילה במילה את מילותיה הפוגעות כמו חץ ישר לתוך ליבי, למזלי מצאתי את המחיר, למרות זאת מצב רוחי ירד פלאים.
 "אני לא יכולה להצמיד על דש הבגד תגית של מוכרת"...., חשבתי לעצמי בעגמומיות "חשבתי שהעבודה כאן תמצא חן בעיני, כנראה שטעיתי לעת עתה".

שושנה הימל
אמא לשניים

המשך בקרוב...