שווה בכל מצב/שישי לחוץ (ד)
אלי שמח על ההצעה להתארח אצל אימי בשבת.
"נצטרך לצאת הפעם מאוחר מתמיד", אמרתי לאלי בערב לאחר שסוף סוף הילדים נרדמו.
"למה?" שאל אלי והבעה לא מרוצה ניבטה מעל פניו.
"כי אני עובדת! שכחת??" עניתי בעודי שמה את ספל הקפה בכיור.
"גם ביום שישי, לא אמרת לי", נימת תוכחה עלתה מקולו.
"לא כל יום שישי, פעם כן, פעם לא, האמת שאני בעצמי לא חשבתי שאעבוד ביום שישי ,האפשרות פשוט לא עלתה לי לראש, אך אתמול לפני לכתי מהחנות, הבוסית רק הזכירה לי לגבי יום שישי, התברר לי ששכחה לעדכן אותי בראיון עצמו", סיפרתי לאלי בקול מתלונן.
"איזו מן בוסית היא?! אשר שוכחת לעדכן פרט חשוב כל כך", אמר בטון ביקורתי ביותר.
"אתה רואה יש גם בוסיות כאלה, ואין מה לעשות זה המצב, כבר הסכמתי ", עניתי בתוך ליבי עדיין איני מזהה את התחושות שלי לגבי העבודה החדשה.
"אני אתקשר לאימי לעדכן אותה לגבי שבת", אמרתי ושלפתי את הטלפון ממקומו.
"טוב, אני הולך לשיעור", אמר אלי וקם בכבדות.
"להתראות, היי הלו אמא ", אמרתי כששמעתי את קולה של אימי ברקע.
"למי אמרת להתראות", שאלה אימי לא מבינה.
"לאלי הוא יצא הרגע מן הבית", השבתי, אימי חייבת לשאול כל דבר, חשבתי ביני לבין עצמי.
"לגבי שבת אלי שמח מאד על ההזמנה כך שאנו מגיעים".
"יופי, אני שמחה, אני כבר מתגעגעת לילדים המתוקים".
השיחה הסתיימה "לא יזיק לי שבת מחוץ לבית" מלמלתי לעצמי.
יום שישי עבר בצורה לחוצה ביותר, חזרתי מהעבודה עייפה ורעבה, לא הספקתי להכניס לפי שום דבר מלבד עוגייה קטנה שהייתה בחנות , הייתי צריכה לגשת למלאכת האריזה, אלי עמד במטבח משוחח עם הילדים.
"סוף סוף הגעת!! חייבים למהר", אמר אלי לחוץ, מתרומם מהכיסא, אלי בדרך כלל טיפוס מאד רגוע אך כשמדובר בשבת הרוגע בורח ובמקומו הלחץ מופיע, במיוחד שאנו נוסעים לאימי, הורי גרים באזור הצפון ליתר דיוק בטבריה, ואילו אנחנו גרים באזור המרכז.
"אל תלחיץ אותי", עניתי בעצבים "התחלת לארוז?", שאלתי בעודי לוגמת כוס מים.
"לא, איני יודע מה בדעתך לקחת לילדים".
"לפחות ארזת את הבגדים שלך?" שאלתי אותו בצורה לא פיירית.
"אל תוציאי עלי את העצבים שלך", ענה בקול נעלב, ויצא מן המטבח מותיר אותי עם עצבי, הבטתי בשעון באמת מאוחר, התעכבתי בחנות עוד כחצי שעה בגלל לקוחה שעיכבה אותי, אני צריכה לפעמים ללמוד להיות יותר קשוחה", נזפתי בעצמי.
"אמא תראי מה עשיתי בגן", ניסתה נעמה להראות לי את היצירות מהתיקייה.
"מתוקה", ניסיתי לשוות לעצמי קול רגוע "נראה את כל היצירות היפות שלך בבית של סבתא בסדר?", אמרתי ומיד פניתי לחדרים לארוז לכבוד שבת.
בין הילדים לבגדים משימת האריזה עברה, העמסנו את המזוודות ברכב ויצאנו לדרך.
נעמה נרדמה תוך כדי נסיעה, ואסתי וחיים דיברו בניהם, אלי נהג בשקט ולא דיבר, הרגשתי רע שכך התפרצתי, האמת לא הייתי פירית, "איני רגילה לעבוד ביום שישי, בדרך כלל אלי חוזר הביתה וכל הדברים מוכנים וישר אנו יוצאים לדרך,השעה הייתה באמת מאוחרת,מה יכולתי לעשות?" הרהרתי ביני לבין עצמי, "סיימתי לעבוד בשתים עשרה וחצי, אני הייתי עייפה ורעבה אני עדיין רעבה ובאתי הביתה ונלחצתי". מחשבות הסתובבו במוחי והחלטתי לעשות את הדבר הנכון ולהתנצל.
"אני מצטערת שהתפרצתי עליך", אמרתי בקול שקט לאחר נסיעה ארוכה של שקט, איני אוהבת את הרגשת המתח הזו באוויר במיוחד שאנו מתארחים.
"בסדר", ענה אלי, סלחן מטבעו.
"אני פשוט עייפה ורעבה זה הסיפור", רציתי להסביר "איני רגילה לעבוד עדיין, ובטח לא ביום שישי".
"את נהנית מהעבודה הזאת", שאל פתאום אלי לאחר שעצר את המכונית מול בנין הורי.
"איני יודעת", עניתי.
"תבררי עם עצמך, אם שווה לך העייפות והמאמץ", אמר אלי, ויצא מן האוטו, ממבט פניו נראה היה שאינו מרוצה כלל, אולי זיהה משהו אצלי, איני יודעת, אויש, אני כה מבולבלת, חשבתי שאלי ישמח שאני עובדת יעריך אותי על כך יראה שאני מנסה מתאמצת אך משום מה נראה שהתוצאה שקיבלתי הפוכה משתכננתי.
"ילדים הגענו", קראתי בקול.
"הידד", קולות של שמחה נשמעו מפיהם של ילדי.
ניסיתי לעת עתה להסית את מחשבותי המבולבלות, "אתעסק עם כל עניני לאחר שבת,
לעת עתה אהנה אצל הורי כאילו המצב כרגיל".
שושנה הימל
המשך יבוא...
שווה בכל מצב/פרק א'
שווה בכל מצב/פרק ב'
שווה בכל מצב/פרק ג'
לכל הטורים במחשבות של אמהות